כל יום אני שואלת אותה עם מי היא שחקה היום בהפסקה. והיא עונה לי תמיד "עם עצמי". מה אני יכולה לעשות כדי שיהיו לה חברים? הדאגה והעצב העמוקים השתקפו בעיניה של אוסנת כששאלה אותי זאת. זה היה כל כך מובן. הרי כל כך קשה לנו כהורים לגלות שלילדים שלנו קשה ואנחנו לא יודעים איך לעזור להם. במיוחד כשאלו קשיים חברתיים אז הרצון להקל, לגונן ולפתור לו את "החיים" מתעצם.

 

אבל יש פה איזה ענין "טריקי" והענין הוא שדווקא ככל שאנחנו נהיה אלו שמנסים "לסדר" להם את החיים. ככה הם פחות ידעו "לסדר" לעצמם את החיים. ובמקום לעזור אנחנו רק מגדילים את הסיכוי שזה אף פעם לא יקרה. כי חלק מהענין שיהיו לו חברים זה אם הוא זה שיהיה פעיל, יזום, יתגבר על הביישנות, יצטרף לחבורת ילדים, יציע לילד אחר לשחק איתו. ואם אנחנו אלו שעושים את זה בשבילו- איך הוא ילמד לעשות את זה אי פעם???

 

זכרו, ילד שלא ירכוש את המיומנות ליצירת קשרים חברתיים בגיל הצעיר עלול להתקשות מאוד כשיגיע לגילאים מאוחרים יותר שם באמת כבר אין לנו כל יכולת להשפיע (כמו בכיתות הגבוהות ביסודי או בחטיבה). לכן אסור לנו לקחת את זה ממנו, את האפשרות להתאמן ולתרגל זאת כבר מגיל צעיר.

אז מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות?

קודם כל ולפני הכל לסמוך על הילד. כן, זה כל כך פשוט. ילדים הם יצורים חברתיים הם רוצים לצור קשרים, הרבה פעמים זה פשוט ענין של זמן, ענין של טמפרמנט. לא כולם נולדו עם יכולת "לעשות חברים" בשניה וחצי. סמכו עליו שגם אם קצת קשה בהתחלה זה יסתדר בסופו של דבר. תיזכרו: בגן הקודם לא היו לו חברים? עם הילדים של החברים שאיתם הוא נפגש הוא משחק? עם בני דודים? אז סביר להניח שהוא יודע איך לעשות את זה.

שוחחו איתו ערב לפני ובדקו איתו מה הוא "מצפה" שיהיה מחר. האם הוא היה רוצה לשחק בהפסקה עם ילד מסוים, ומה הוא חושב שכדאי לעשות כדי שזה יקרה. בגילאים המתאימים אפשר אפילו לעשות משחק תפקידים. או לבקש רשות להתייעץ יחד עם אח בוגר שמבין לפעמים יותר מההורים "בענינים של הילדים", דבר שגם יחזק את הקשר והאמפטיה בין האחים.

אפשר בעדינות רבה, ובלי לחץ לעודד את הילד להיות אקטיבי. לזום. לא לשבת ולחכות. אפשר לבדוק איתו אם הוא רוצה לנסות להזמין אחר הצהרים חברים. אחת הדרכים להיות פעיל ואקטיבי היא דרך התרומה והמועילות. שאלו אתו האם וכיצד מתאים לו להיות מעורב, להתנדב לוועדות, להרשם לחוגים, לעזור למי שצריך. ההרגשה שצריכים אותך היא הרגשה נהדרת והיא מחזקת את הבטחון.

ונכון, בהתאם לגיל ואם עדין ממש דחוף לנו אנחנו יכולים לבדוק עם הגננת

או עם המורה. ולהתייעץ איתן אולי הן יכולות לעזור לתווך ליצור הזדמנויות- מעין "גלגל עזר" של אופניים, שממנו יהיה לילד יותר קל להמשיך. למשל לחלק אותם לקבוצות ולהכין מטלות משותפות, להושיב את הילד ליד מישהו שהמורה זיהתה שיהיה להם הרבה במשותף ועוד. אבל העיקר הוא לעולם לא להסיר את האחריות ליצירת חברים וקשרים חברתיים מהילד עצמו. היא תמיד תשאר שלו. ויש ממילא גבול לעד כמה אנחנו המבוגרים באמת יכולים לעזור כשמדובר ביצירת חברויות.

כשמדובר בכישורים חברתיים, בדיוק כמו קריאת ספרים, בדיוק כמו לדבר בשפה יפה. גם כאן לדוגמא אישית יש תפקיד חשוב מאוד. בדקו את עצמכם – עד כמה אתם חברותיים, מזמינים חברים ומהווים דוגמא אישית לילדכם.

ודבר אחרון ולא פחות חשוב- זכרו כמו תמיד. הסיפור כאן הוא הסיפור של הילדים שלכם. לא שלכם. אז השתדלו להפריד בין הפחדים, החששות או אולי הציפיות שאתם סוחבים מהילדות שלכם. ולתת לילדים שלכם התחלה נקייה ופשוטה. בדיוק כמו שהם צריכים.

לילד אין חברים? כך תעזרו לו