מומחית הורות ותאומים
מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך
מגשרת משפחתית (עו"ד)
טוב לדעת
רוצים לקרוא על הורות? על שאלות וענינים שכולנו עסוקים בהם ביום יום עם ילדנו? אני מזמינה אתכם לקרוא על נושאים שכתבתי, כמו מה עושים כשלילד אין חברים, או כשהעליבו אותו בגן. איך לגרום לילדנו לרצות לשתף אותנו בדברים שעברו עליהם, איך לחזק את הכוחות שלהם, מה זה להיות זר ועוד.
"כל יום אני שואלת אותה עם מי היא שחקה היום בהפסקה. והיא עונה לי תמיד - "עם עצמי". מה אני יכולה לעשות כדי שיהיו לה חברים? הדאגה והעצב העמוקים השתקפו בעיניה של אסנת כששאלה אותי זאת. זה היה כל כך מובן. הרי כל כך קשה לנו כהורים לגלות שלילדים שלנו קשה ואנחנו לא יודעים איך לעזור להם. במיוחד כשאלו קשיים חברתיים, הרצון להקל, לגונן ולפתור להם את "החיים" מתעורר, שלפעמים אנחנו שוכחים דבר אחד חשוב..
נכון כשהיינו ילדים הדברים היו נורא פשוטים? יש גנן ויש לו גינת ירק. הוא מגדל עגבניות ומלפפונים וכמו בכל גינה יש גם עשבים שוטים. תשאלו כל ילד בגן חובה את מה הוא ישקה במים ויטפח? את העגבניות והמלפפונים או את העשבים השוטים? והם יענו לך ישר. הוא ישקה את מה שהוא רוצה שיגדל ומה שלא- כן, הוא פשוט יתן לו לנבול.
אז למה כשהפכנו להורים הדבר הפשוט הזה הסתבך?
מה קורה כשלשרון נמאס יום אחד מלהיות "המזכירה" של הילדים שלה, והיא רוצה לדעת מתי סוף סוף הילדים מקבלים "תעודת אחריות", זאת אומרת שהם כבר יכולים להיות אחראים. מסתבר שעם קצת מאמץ וכוונה זה אפשרי..
אני אוספת את הבנות מבית הספר הן לובשות אפודה אפורה, חולצת צווארון לבנה, חצאית סקוטית בגווני אפור גרביונים ונעליים. תלבושות שרואים רק בסרטים על פנימיות באנגליה בטח לא כאלו בארץ בראשון לספטמבר כשכל הילדים לובשים את חולצות הטריקו הקלילות עם הסמל...
מכירים את זה שהילד חוזר הביתה מבית הספר, ואת שואלת: "איך היה היום?" והוא זורק כלאחר יד: "בסדר, אפשר לאכול את הפסטה?".
כן זה קורה לכולם. ילדים לא נולדו משתפים. גם אנחנו. וגם אם כן- אז לא תמיד.
אז מה אנחנו עושים לא נכון? ומה כן כדאי לעשות. הנה שלושה טיפים חשובים שכדאי לזכור...
הילדים שלנו מבלים המון שעות במקום העבודה שלהם- הגן או בית הספר וגם להם יש ימים לא קלים לפעמים בגלל החברים "מהעבודה" שחטפו להם צעצוע, או לא שיתפו אותם במשחק או "הבוסים" שלהם שכעסו עליהם שלא הכינו את שיעורי הבית. גם הם לפעמים הופכים להיות לא בטוחים ביכולת שלהם, במקום החברתי שלהם- בבטחון שלהם.
ומה הם צריכים מאיתנו? בדיוק מה שאנחנו צריכים כשקשה לנו
נכון שאנחנו כל היום מקשיבים? מקשיבים לבן הזוג שלנו, מקשיבים לבוס שלנו, מקשיבים למוכר בחנות מקשיבים לילדים שלנו. אז בטח שאנחנו יודעים להקשיב.. אז זהו שצריך קצת יותר מזה.
"הקשבה" נכונה היא שפה- אבל רובנו לא דוברים את השפה הזו כי היא לא "שפת האם" שלנו. לפעמים גם ההורים שלנו לא "דיברו" אותה נכון. לא הקשיבו לנו נכון כשהיינו ילדים ולכן הרבה יותר קשה לנו להקשיב לילדים שלנו
ניסתם פעם לשבת גב אל גב ולדבר אחד אל השני? לא נעים נכון? לא עושה המון חשק לשתף ולספר דברים, בעצם לא עושה הרבה חשק לדבר בכלל. "טוב, אבל זה לא באמת קורה?!", "הרי אנשים לא באמת יושבים גב אל גב ומדברים אחד עם השני נכון?" אז זהו שלא, האמת שהרבה פעמים ככה הילדים שלנו מרגישים ככה כשהם מנסים לדבר אלינו.
דמיינו שזה היום הראשון במקום העבודה החדש שלכם, כמעט לא ישנתם כל הלילה מרוב התרגשות.. וכולם מקבלים אתכם מאוד יפה באמת, או שאולי קצת יותר מידי יפה? כי כשאתם רוצים להתחיל לעשות מה שכולם שם עושים- לעבוד, אומרים לכם על כל דבר, "עזבו! את זה אתם לא יודעים.. אולי פשוט תשבו פה בשקט בשולחן שלכם ואנחנו כבר נעשה את העבודה שלכם וזהו, זה יקח הרבה פחות זמן?.."
"אני לא יודעת מה לומר" היא אומרת, אבל הפנים שלה כבר אומרות הכל: "אני מנסה בטוב, אני מנסה ברע. ... היא פשוט מתעלמת מכל מה שאני אומרת. לפעמים אני פשוט מרימה ידיים, מוותרת. אבל לפעמים אין ברירה, אני לא יכולה יותר ואני צועקת ומענישה ושולחת אותה לחדר שלה- לבד.. אני כזו אמא גרועה!"...
בשניה אחת הבת שלי קיבלה כמה עוד כמה גרמים לא מבוטלים של בטחון עצמי כשלמדה לא להיבהל מכישלון כי גם בכל כישלון יש הצלחה. ואני למדתי שאם אני כבר מתרסקת (מה שכמובן קרה בדיוק שלוש דקות אחר כך) הכי חשוב כמה שיותר מהר להרים ידיים אם אתה לא רוצה שישארו לך רק שלוש אצבעות...
