​

 

נכון שאנחנו כל היום מקשיבים? מקשיבים לבן הזוג שלנו, לבוס שלנו, מקשיבים למוכר בחנות, מקשיבים לילדים שלנו. אז בטח שאנחנו יודעים להקשיב.. אז זהו, שמסתבר שכדי "להקשיב" באמת צריך קצת יותר מזה.

 

"הקשבה" נכונה היא שפה- אבל רובנו לא דוברים את השפה הזו כי היא לא "שפת האם" שלנו. לפעמים גם ההורים שלנו לא "דיברו" אותה נכון. לא הקשיבו לנו נכון כשהיינו ילדים ולכן הרבה יותר קשה לנו להקשיב לילדים שלנו .

​

הרבה פעמים אנחנו מקשיבים ועונים באופן אוטומטי, מקשיבים כדי להגיב. בעצם מדברים את השפה הזו עם המון שגיאות ובכך במקום לגרום לקרבה עם הילדים שלנו אנחנו רק מרחיקים אותם מאיתנו:

​

דמיינו שהבוס היום באמת עצבן אתכם בעבודה הוא צעק עליכם לפני כולם ונורא נעלבתם. חזרתם הביתה ודבר ראשון סיפרתם לבן הזוג מה קרה. והוא היה אומר משהו כמו: "אוי, לא קרה שום דבר. תפסיקי להתבכיין, אין לך מושג מה זה בוס קשוח באמת..". איך הייתם מרגישים שהיו שוללים ככה את הרגשות שלכם ומזלזלים בהם? ואז הייתם מצלצלים לחברה הטובה והיא היתה אומרת לכם איך אתם אמורים להרגיש ומנסה להגן על הבוס: "טוב, אני חושבת שאת דווקא צריכה להיות מרוצה שהוא נתן לך ביקורת בונה גם אם זה היה קצת בקול רם..". ועל הדרך עוד נותנת לכם עצה בלי שבכלל ביקשתם: "אין טעם להיעלב. אני אגיד לך מה את צריכה לעשות, גשי אליו מחר על הבוקר ותגידי לו שלקחת לתשומת ליבך את הדברים".

"היי!" בטח תרצו להגיד - "חכו עם כל זה!" "תנו לי לשתף להיות עצובה כמה שאני רוצה. אני פשוט צריכה קצת להרגיש שאני לא לבד שיש לי עם מי לחלוק את הרגשות שלי, שיש מישהו שמקשיב לי".

​

אז תחשבו על זה בפעם הבאה כשהילד שלכם חוזר הביתה ומספר "המורה צעקה עלי בכיתה ונורא נעלבתי", ותעצרו ממש שניה לפני שאתם אומרים לו "אני לא מבינה למה אתה בוכה. אם היא צעקה עליך, כנראה היתה סיבה טובה ואתה לא צריך להיעלב ולעשות סיפור מכל דבר קטן. ספר לי בדיוק מה עשית ואני כבר מציעה שמחר תיגש ותתנצל..".

יהיה זמן להכל, לבירור מעמיק, להסקת מסקנות לעתיד- אבל קודם כל צריך להכיל. במקום להרחיק את הילד חבקו אותו, הכינו לשניכם משהו חם לשתות ופשוט רק שבו והקשיבו לו באותה שפה שהייתם רוצים שיקשיבו לכם.

​

נ.ב. ועל הדרך היזהרו מעוד שגיאה נפוצה בהקשבה: אם הוא אומר "יש מחר לדני מסיבת יום הולדת ואותי הוא לא הזמין". היזהרו מלמהר לומר "אוי איזה מסכנון, לא רוצים אותך. זה כל כך מעליב". כי יש גבול בין "להכיל"  ולהיות אמפטי לבין "להטביע" בעודף רחמים... אם תגידו לו את זה הוא באמת ירגיש שכנראה הוא ממש ממש מסכן בלי שבכלל בדקנו מה היה שם ואם זה באמת כזה נורא -ואולי בכלל זו מסיבה למשפחה...