​

​

"תנשמי.." קודם כל "תנשמי..". זה מה שאמרתי לעצמי בלב כמה פעמים. "יופי.. תיכף זה יעבור..". "אוי לא - הצילו! זה מתחיל עוד פעם.."

לא, את המשפטים האלה לא אמרתי לעצמי בחדר לידה כשאני נאבקת בצירים."התנשמי" הספציפי הזה קרה בדיוק כשהבן שלי בן השנה, ייצור תמים, בלתי מזיק לאיש שיחק לתומו בערימת הצעצועים שהיתה לפניו כשהבן הענק של החברה הטובה שלי, גבר בריון ומשופם בן שנתיים, רץ כל שתי שניות לעברו וחטף לו באופן בלתי חוקי בעליל צעצוע אחר מתוך הערימה. ומילא אם הבן שלי היה נלחם, או או זועק. במקום זאת הוא פשוט עבר למשחק אחר. כן! ממש ככה! מה יהיה? מה יצא ממנו? מה יגדל ממנו עוד עשרים שנה? בחור ותרן, עדין נפש שמוכן שכל אחד יקח ממנו משאית צעצוע? ומה אני צריכה לעשות? לחטוף בחזרה? לצעוק על היריב הפושע או על הבן שלי? או פשוט לנתק את הקשר עם החברה הזו?!, כן כנראה זה הפתרון! או שלא?! פשוט לא יכולתי לעמוד בכך.

​

מי לא היה בסיטואציות שלא ממש ידע איך נכון להתנהג עם הילדים, או שמה שניסה לומר פשוט לא עזר, או עזר אבל חזר. והרגיש שהוא צריך כלים? ואני ידעתי שזה יגיע. כי אחר כך כשהם קצת יותר גדולים - השאלות רק מסתבכות:  מה עושים כשצריך להגיד לילד בגן השעשועים אלף פעם שכבר צריך לחזור הביתה ולשמוע "אבל עוד חמש דקות..". או לריב עם ילד בן 4 על מקלחת, או על ללכת לישון במיטה שלו. ומה אם הילד אוכל רק ממתקים ורק בצבע אדום? והאח הגדול שלא מפסיק להציק לקטן או ההיפך- נו.. אתם יודעים.

הבנתי שכדאי לי לקבל כלים - וטוב כמה שיותר מוקדם- כדי לדעת איך לנהוג בסיטואציות האלו כשהן יגיעו.

 

מאז חלפו לא מעט שנים והספקתי כל כך להאמין בדרך הזו, שהלכתי בעצמי ללמוד להיות מדריכת הורים, ושם לימדו אותי את מה שאני מלמדת היום- שבעצם כל ענין כזה הוא  "מדורה" ולפעמים הורים שלא יודעים חושבים שהם שופכים מים לכבות את האש כשמה שהם בעצם עושים זה לשפוך שמן שרק מגביר את הלהבות. ושבהדרכת הורים אנו מלמדים מהי התגובה הנכונה והכי מדויקת אבל יותר מזה, אנחנו מלמדים איך למנוע שיהיו מדורות בכלל שצריך לכבות. זה אפשרי ויש שיטה לזה- צעד צעד.

 

וכמו שאז הסבירו לי זה חשוב מאוד כי תמיד עדיף להיות "בוב הבנאי" מאשר "סמי הכבאי". והיי, מה אתם יודעים? נדמה לי שאלו בדיוק היו המשחקים שהבריון המשופם חטף אז אז לבן שלי!...