​

 

ניסיתם פעם לשבת גב אל גב ולדבר אחד אל השני? לא נעים נכון? לא עושה המון חשק לשתף ולספר דברים, בעצם לא עושה הרבה חשק לדבר בכלל. "טוב, אבל זה לא באמת קורה?!", "הרי אנשים לא באמת יושבים גב אל גב ומדברים אחד עם השני נכון?" נכון, אבל האמת שהרבה פעמים ככה הילדים שלנו מרגישים ככה כשהם מנסים לדבר אלינו.

​

כמה פעמים עמדנו עם הגב ושטפנו כלים כשהבת הקטנה שלנו ניסתה לתאר לנו את הצב "הכזה ענק" שראתה היום בחצר של הגן..? או בקושי הרמנו את הראש מהטלפון הנייד כשהבן הראה את "יצירת המופת" האחרונה שלו. ורק המהמנו "וואו! מקסים". איך לדעתכם הם הרגישו? איך אתם הייתם מרגישים?

​

גב אל גב זה לא רק פיזית. כי בואו נודה על האמת, לפעמים אנחנו דווקא כן מפנים את הפנים אליהם אבל רק "בכאילו", כי בלב אנחנו רק מחכים שיסיימו לדבר. זה קורה לכולנו כשאנחנו לא באמת פנויים להקשיב ואנחנו טרודים במחשבות (כמו למה הפקידה מהבנק חיפשה אותי..) או כי אין לנו זמן באמת, או כי אנחנו ממש צריכים כבר לצאת אחרת נאחר לעבודה.

אנחנו חושבים שהצלחנו לומר לילד "הנה אני מקשיב", אבל מה שבעצם הוא שמע זה "אני רק עושה את עצמי מקשיב" ומה שהוא לומד זה "אני לא אבוא יותר לספר".

​

אז הורים: אם אתם מקשיבים- תקשיבו באמת.

ואם אתם לא פנויים עכשיו (וזה בסדר גמור) פשוט תגידו לילדים "מצטער חמודי, אני רוצה להקשיב מאוד אבל אני לא פנוי עכשיו" "מבטיח להקשיב אחר כך" והכי חשוב- תזכרו לקיים!!!

​

אז הנה מה שכדאי לדעת: אם אתם רוצים שהילדים יספרו לכם דברים? אל תפנו אליהם את הגב, תקשיבו עם הלב!