יום שבת בצהרים- אני ובת העשר שלי בהחלקרח: "כל הכבוד לך! גם לפול צריך לדעת איך" אמרתי לה והושטתי לה יד. ואז ראיתי איך הפרצוף המכורכם שלה שניה לפני שאומר "אני הכי גרועה בהחלקה-על-הקרח-בחיים-לא-אעשה-את-זה-יותר" מתבהר בבת אחת לחיוך אחד גדול כשהיא מתרוממת ממשטח ההחלקה על הקרח עליו התרסקה רק שניה קודם. "נכון" היא אומרת לי, "ישר שמתי את הידיים מקדימה להגן על הפנים ומיד אחרי שנפלתי הרמתי אותם למעלה כמו שאמרו לנו כדי שאף אחד לא ידרוס לי את האצבעות". "באמת צריך להרים את הידיים ?לא ידעתי". "כן, אמא!" היא אומרת "גם לפול חשוב לדעת איך". תודה אמרתי לה- "למדתי".

​

והנה בשניה אחת הבת שלי קיבלה כמה עוד כמה גרמים לא מבוטלים של בטחון עצמי כשלמדה לא להיבהל מכישלון כי גם בכל כישלון יש הצלחה. ואני למדתי שאם אני כבר מתרסקת (מה שכמובן קרה בדיוק שלוש דקות אחר כך) הכי חשוב כמה שיותר מהר להרים ידיים אם אתה לא רוצה שישארו לך רק שלוש אצבעות...