אני אוספת את הבנות מבית הספר הן לובשות אפודה אפורה, חולצת צווארון לבנה, חצאית סקוטית בגווני אפור גרביונים ונעליים. תלבושות שרואים רק בסרטים על פנימיות באנגליה בטח לא כאלו בארץ כשכל הילדים לובשים את חולצות הטריקו הקלילות עם הסמל. ולולא קצוות השיער הסוררות שיוצאות מהקוקו ("הלא גבוה ולא נמוך- אמא") עוד אפשר היה לחשוד שהן באמת תלמידות אוסטרליות ותיקות. ואני מחייכת לעצמי איך תוך שלושה ימים בבית הספר אפשר להרגיש ככה. "האוסטרלים נחמדים בטירוף" אמרה לי המתולתלת ביום הראשון. ובאמת זו ההרגשה.

 

גם היום הן יצאו עליזות מאוד הילדות החכמות שלי. "המורות חושבות שאנחנו ממש מטומטמות", אומרת השניה בחיוך: "This.. is .. a.. hat" היא מחקה את הדרך שאמרו לה- לה לאט לאט, בקול רם וברור עם תנועות ידיים מוגזמות שמתארות כובע דמיוני וראש. כאילו באמת היא פעוטה שרק לומדת לדבר ולא ילדה בת עשר שמדברת על אבולוציה והאדם הניאנדרטלי באותה רמת הכירות כמו על תכנית "החממה" שבערוץ הילדים.

זה באמת מוזר להגיע למקום חדש, גם אם לשנה בלבד, ולא לדעת כמעט את השפה. זה גורם לך ולמי שנמצא מולך לחזור לרמת התקשורת הכי בסיסית. הן לא לוקחות את זה קשה הבנות שלי. הן יודעות שזה זמני, שהן בדרך ללמוד, והן גם לא באמת חושבות שחושבים שהם מטומטמות. ובכל זאת אני נזכרת במשפט שקראתי פעם וליתר בטחון מלמדת אותן (לאט לאט ובקול רם..) איך אומרים אותו באנגלית.

בעברית זה הולך כך:  "אף פעם אל תזלזל במי שמדבר אנגלית לא טובה, זה רק אומר שהוא יודע שפה נוספת". אותן זה מאוד משמח (ותודה ג'קסון בראון ג'ונייר).

התיאוריה האדלריאנית מדברת בין היתר על אומץ אמונה ואופטימיות שלושת הדברים שחשובים כל כך להצלחה במשימות החיים. אומץ להיות בלתי מושלם, אופטימיות- זו התחושה הפנימית שרוב הסיכויים שנצליח ואמונה שגם אם במקרה הפעם נכשל- בכל מקרה נמצא את הדרך להתגבר ויהיה בסדר. זו צידה לדרך שחשוב מאוד לנו כהורים לשים לילדים שלנו במזוודת החיים בכלל ובטח ובטח בטיסה הארוכה כל הדרך לאוסטרליה.

להיות זר