איך נהפוך את הילדים לאחראים- בשלושה צעדים

מחכים לאסוף את הבנות מהחוג. "טוב זהו!" היא מודיעה חגיגית. "מה -הזהו- להפעם?" אני ועוד אמא שואלות בחיוך את החברה הטובה שלנו שרון. כי אתמול "הזהו" היה קבוצת הריצה שהחלטת להצטרף ושלשום זה היה "קורס צילום בטלפונים סלולרים" ולפני חצי שנה זה היה "זהו לא מזמינה בחיים יותר את חמותי לארוחת שישי!". אז מה הפעם? לא הפעם "זה הזהו של כל הזהוהים". אני מוכנה להיות הכל בבית- זו שמנקה, זו שמכבסת, זו שמבשלת, זו שמנגבת את הדמעות, שמחליפה את המצעים, שמסיעה לחוגים, שמקבלת אורחים, אבל אני לא מוכנה להיות המזכירה של הילדים שלי. זה כבר עובר כל גבול. ואני לא מדברת על רוני שבגן חובה אני מדברת על הגדולים! זה נשמע הגיוני שאני צריכה להזכיר לו להחזיר את המעיל מהכיתה?! שהחוג מתחיל בחמש?! שיש בחינה עוד יומיים וכדאי כבר להתחיל ללמוד?! הרי בקושי אני מצליחה לנהל את הענינים שלי. עכשיו אני צריכה יומן גם לענינים  שלהם. את מדריכה הורים. תגידי- באיזה גיל בדיוק הם מקבלים את אותה "תעודת אחריות"? זאת אומרת תעודה שאומרת שהנה- הוא סוף סוף הפך להיות ילד אחראי? שאני סיימתי את תפקידי לדאוג לכך. יש דבר כזה נכון? או שאני חולמת?!

אז זהו שאין אני מודיעה לשרון חגיגית וכבר רואה איך הפנים שלה נופלות (טוב נו, היא לא באמת חשבה שיש תעודה כזו, הפרצוף הוא כי היא הרגע קלטה שעוד חמש דקות נגמר החוג). בכל מקרה, אני אומרת ליתר בטחון. זה יכל להיות נחמד רק ש"להיות אחראי" זה גם לא משהו "שהופכים" להיות פתאום בגיל 18, או שנולדים עם זה כמו "כשרון לשפות" למשל. זה יותר כמו שריר שצריך לאמן מההתחלה ובעקביות.

אז איך עושים את זה? זה הכל קשור בבלון האחריות.

בלון המה?! אתם בטח שואלים שניה לפני שאתם עוברים לקרוא משהו אחר הגיוני יותר.. אז לכו איתי רגע. דמיינו שלכל דבר שאנחנו רוצים שהילדים יהיו אחראים עליו (להגיע בזמן לחוג, לאסוף את האח מהצהרון, לשים את הבגדים בסל הכביסה) יש בלון קטן משלו. רק אחד יכול וצריך להחזיק בבלון כל פעם נכון? אז אם אנחנו אלו שמחזיקים בו ולא משחררים למה שהילד יחזיק בו גם? ("למה אני צריך לזכור לשטוף כלים אחרי ארוחת ערב, אמא שלי במילא זוכרת ודואגת להזכיר לי").

ולמה חשוב לנו ההורים לתת לילד להחזיק את הבלון? כי להחזיק בלון צריך יד יציבה. ככל שיותר נתאמן (וכמה שנתחיל יותר מוקדם יותר טוב) על להחזיק עוד ועוד בלונים ככה יהיה יותר קל להחזיק גם דברים אחרים גדולים וכבדים יותר. לדעת לסדר אותם נכון כך שלא יתעופפו לנו.

אז הנה "תכנית אימונים" בשלושה שלבים:

השלב הראשון אנחנו צריכים להחליט שאנחנו באמת משחררים את הבלון: "אני יודעת שזה חשוב שהוא יהיה אחראי להכין את הכריכים בעצמו לבית הספר. מעכשיו אני אאפשר לו לקחת את האחריות הזו על עצמו אם הוא יבחר".

נשמע פשוט נכון? אז החדשות הרעות שזה לא- זה אולי השלב הכי "טריקי". כי כדי באמת לשחרר את אותו בלון ולהפסיק להחזיק בו צריך לקחת בחשבון שיכול להיות שלא יהיה שם מי שיהיה מוכן לתפוס אותו והוא פשוט יפרח לו באויר.

זה אומר שאם זה בלון של אחריות על שטיפת הכלים אז קחו בחשבון שיש גם אפשרות שבהתחלה הכלים לא יהיו שטופים, ואם הבלון הוא של  שיעורי בית אז קחו בחשבון שאתם לא תזכירו ובהתחלה הילד לא יכין.. ולכן אל תעזבו מההתחלה את כל הבלונים ובטח לא את אלו "שחשובים" לכם במיוחד. זכרו- זוהי תכנית אימונים מתחילים מהקל ורק בסוף עוברים לקשה.

אבל יש גם חדשות טובות: אם תהיו מספיק נחושים ועקביים ולא תשברו באמצע  (כמו בכל דבר בחיים לא?) בסוף זה יצליח.

בשלב השני נוודא שלילד שלנו יש את הידע והיכולת איך מחזיקים בבלון (אם הוא יבחר להחזיק כמובן): "הנה אני אלמד אותך: ככה מכניסים את הכלים למדיח הכלים, וככה מפעילים אותו". נתרגל איתו בהתחלה ביחד איך מחזיקים בבלון טוב טוב שלא יתעופף: "עכשיו את תכניסי  את הכלים ותפעילי את המדיח ואני רק אסתכל, עד שתרגישי שאת כבר יודעת לעשות את זה מעולה".

זכרו גם לרכוב על אופניים מלמדים בשלבים- קודם גלגלי עזר, אחר כך רצים איתם קצת (אין ברירה) ומחזיקים מאחור. ורק בסוף בסוף נותנים להם לרכב לבד.

וזה השלב השלישי: ראינו והשתכנענו שהוא יודע להחזיק טוב בבלון ואין שום סיבה שלא יוכל לעשות זאת בעצמו. וזה הקטע שצריך הכי הרבה אומץ ואמונה: נודיע לו שאנחנו עוזבים את הבלון (כן! ככה!) וסומכים עליו שהוא יבחר לקחת אותו: "חמודי אתה כבר מספיק גדול ואחראי, וממחר אני כבר לא אזכיר לך לקחת את הכריך לבית הספר".

ומה יקרה אם הוא יבחר שלא להחזיק בבלון? מה שקורה לכל בלון שאף אחד לא מחזיק אותו- הוא פשוט יעוף באויר (הבגדים נשארים על רצפת החדר, לא יוצאים לחוג בזמן). וכשהבלון מתעופף באויר- יש לזה תוצאות (לא נעים כשאין בגדים נקיים ללבוש, לא נעים שהמדריך כועס כי שוב איחרנו לחוג). אבל זו כבר תהיה בחירה שלהם. נאפשר להם להבין את אותה בחירה בתנאי שנתאפק ונדאג לא לתפוס מהר מהר את הבלון במקומם (זוכרים את השלב הראשון: החלטנו באמת לשחרר). חשוב גם שלא נכעס עליהם ובכלל לא ניתן לתוצאה השלילית יותר מידי תשומת לב. כך בסופו של דבר יש סיכוי שהם יבינו שמשתלם להם להחזיק בבלון יותר מלא להחזיק.

מצד שני כן ניתן תשומת לב וכן נעודד ונחזק עוד ועוד כשהם כן בוחרים להחזיק בבלון. זו סיבה אמיתית למסיבה: "תודה חמודי שהכנת את הכריכים בבוקר. גם בחרת לעצמך מה לשים בכריך וגם עזרת לי בהתארגנות הבוקר כי התפנה לי זמן. הרבה יותר נעים לי ככה".

נגרום להם להרגיש כמה הם בוגרים, עצמאים ואחראים. איזו בחירות נבונות הם עושים. ככל שנקפיד לעודד ולחזק (כמו תרופה לפחות פעם ביום..) ולא נתייחס לזה כמובן מאליו כך הם ירצו להמשיך ולעשות זאת. כי זוכרים איך זה ילדים? ילדים אוהבים להחזיק ולשחק עם בלונים, בואו נאפשר להם לעשות את זה!